<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שני</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל מקום דתני מניינא כגון ארבעה מחוסרי כפרה בריש כריתות (ב' ע"ב), דדייק מניינא למה לי, ארבעה אבות נזיקין, י"ג אבות נזיקין וכמה ברייתות, כמו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, בכולהו דייק מניינא למה לי, וכן ביבמות דקאמר ט"ו נשים וכו' דייק (שם ג' ע"א) מניינא דרישא מניינא דסיפא למה לי.
<h2>דף ד:</h2>
תנא והדר מפרש מאי מבעה הבער וכיוצא בזה.
<h2>דף ה.</h2>
אין להקשות על מה דפירש"י דאף במניינא שייך שיור היכא דשייר יותר מדבר אחד, מאי פריך בריש ב"ק (ה' ע"א) מטמא ומדמע כו' דממונא הוא ליתני, והא איכא ג' מילי וליכא למיפרך מאי שייר דהאי שייר, דיש לתרץ דר' חייא בא לאוסופי על רבי אושעיא ועל מתניתין, משמע שהוסיף כל מה שיש להוסיף בלא שיור.
<h2>דף ו:</h2>
מצינו במשנה דכתוב בה דברי פלוני ולא קאי אכולה בבא, כי הא דריש מסכת טהרות (פ"א מ"א) שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף הטהור, ומסיים בה דברי ר' מאיר, ולא קאי אכולה מתניתין דקתני והאוכל אבר מן החי סופג את הארבעים ותניא שילהי גיד הנשה (חולין ק"ב ע"א) אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין בטמאות בין בטהורות וכו', עד ר' מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, וכן בריש מסכת דמאי (פ"א מ"ב) גבי מתניתין הדמאי אין לו חומש וכו' דברי ר"מ, ומשמע פרק הזהב (ב"מ נ"ה ע"ב) גבי מתניתין דחמשה חומשין, אמר רב נחמן אמר שמואל הא מני ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, ע"כ צ"ל דר' מאיר לא קאי אכולה מתניתין. כאשר סדר רבי המשנה קרא ואסף חכמים רבים והיה כותב כלשונם את כל הדברים הנראים אליו, ולכך נראה ליישב הא דמתניתין פ"ק דב"ק (ו' ע"ב), כשהזיק חב המזיק, וקאמר בגמרא חייב מיבעי ליה ומתרץ האי תנא ירושלמאה הוה וכו', ויש להקשות והלא רבי סדר המשנה ולא נקיט לישנא דירושלמי רק הכא, וטעמא ששמע מפי התנא לשון זה וכתב לשונו בלא שינוי, וכן פ"ק דעדיות (מ"ג) מלא הין מים שאובין פוסלין וכו' עד שחייב אדם לומר בלשון רבו, רבי העתיק לשון הין ולא פירש כמה לוגין אלא כתב לשון התנא שאמר לפניו דבר כזה.
<h2>דף ח.</h2>
פעמים שמקשה למה לי רישא מסיפא ידעינן, ומתרץ לא זו אף זו קתני. פעמים שאינו מתרץ כך כגון בבבא אחת, כמו [קדושין מ"א ע"א] האיש מקדש בו ובשלוחו, ומקשה השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא, וגם בברייתא [ב"ק ח' ע"א] גבי מכרן לאחד או לשלושה בני אדם כאחד דפריך השתא לג' בני אדם כאחד וכו'.
<h2>דף ט.</h2>
אשכחן ו' במקום או, [יבמות נ' ע"א] חלץ ועשה מאמר ר"ל או עשה מאמר, וכן [ב"ק ט' ע"א] רביע בקרקע ורביע במעות ר"ל או, לפירוש הראשון דרש"י, והרבה כיוצא בזה.
<h2>דף י.</h2>
מצינו דקאמר תנא ושייר, וקאמר מאי שייר דהאי שייר, פ"ק דב"ק (י' ע"א) גבי חומר בבור מבשור, וכן גבי (שם ט"ו ע"א) מה בין תם למועד, ויש לדקדק בריש יבמות גבי חמש עשרה נשים, ובריש קידושין גבי האשה נקנית בשלשה דרכים, ומדקדק מניינא למעוטי מאי, וכן גבי [שבת ע"ג ע"א] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת דייק מניינא למעוטי מאי, ויש תימה דבלא מניינא יש לנו לומר דדוקא קאמר, דאם לא כן מאי שייר דהאי שייר, דהא בכל הני לא ממעט אלא אחד, וגם לא מצי למימר [דביבמות שייר תרתי, צרת ממאנת וצרת איילונית] דלא שייר אלא חדא או צרת ממאנת או צרת איילונית מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ונראה דאי לאו מניינא מצינן למימר דהך או הני דתני ליה תנא, אע"פ שיש אחת או שתים או יותר דלא תני, אבל הנך דקתני חומר בבור מבשור, וכן גבי מה בין תם למועד, וכן כל כיוצא בזה, משמע דדייק בלישניה והוי כמו הלכות ולא פירש הלכותיו למבין, מניינא הוי כמו הנך דלעיל, דכיון דתני מניינא ויליף במניינא, איצטריך לומר הכי דאיכא תרי שיורי, כדמשמע בנזיר פרק ג' מינין (ל"ח ע"ב) מתיב רב פפא ר' אליעזר אומר נזיר ששתה עד אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול ענבים ושתה חייב חמש, אי הכי לילקי שש מכל אשר יעשה מגפן היין, תנא ושייר, ומאי שייר דהאי שייר שייר לא יחל דברו, והא דמקשה פ"ק דקידושין (ה' ע"ב) על מילתיה דרב הונא דאמר חופה קונה, שלש תנן ארבע לא תנן, פריך מכח מאי שייר דהאי שייר. גם מאותה סוגיא משמע דהיכא דליכא מניינא לא שייך למיפרך מאי שייר דהאי שייר, משום דלא דייק ומשייר שפיר אפילו דבר אחד, מדקאמר בתר הכי אלא אמר פפא לא תני מידי חמש, משמע כיון דלא תנא מניינא אלא תנא על כל אחד לא מצי למיפרך מידי, ליתני לוקה מכל אשר יעשה. כל זה חשבתי ונראה בעיני שיטת הספר כך, וה' ברוך הוא יאיר עינינו בתורה ובמצות. והיכא דתנא מניינא איכא למאן דאמר דלא נחית לשיורא, פי"א דתרומות (מ"ב) גבי ושאר כל מי פירות של תרומה רבי אליעזר מטמא משום משקה אמר ר' יהושע לא מנו חכמים ז' משקין כמוני פטמים אלא אמרו ז' משקין טמאין ושאר כל המשקין טהורים, עכ"ל, ודוק.
אשכחן דשייר שני שיורין ועדיין קאמר אי מההוא לאו שיורא הוא, כדאמרינן התם בכתובות (מ"א ע"א) דקאמר מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר, אי מהא לאו שיורא הוא הא מני רבי יוסי הגלילי הוא, וכן פ"ק דב"ק (י' ע"א) אימא הא לאו שיורא הוא דהא קתני (שאין) [שכן] דרכו לילך ולהזיק.
<h2>דף טו.</h2>
פעמים נקט בברייתא דרשא מחד קרא, ולא מהך קרא נפקא לן הך דרשא אלא מקרא אחרינא, ונקט האי קרא משום דמסתבר טפי, כדפ"ק דבבא קמא (ט"ו ע"א) תנא דבי ר' יוסי הגלילי והמית איש או אשה כו', והך דרשא דהשוה נפקי לן (שם מ"ב ע"ב) מכי יגח שור את איש או את אשה וכל הפרשה קאי עלה, וכן גבי והתעלמת דריש זקן ואינו לפי כבודו נפקא לן מלא יהיה בך אביון, ודריש מקרא דוהתעלמת [ב"מ ל' ע"א].
מצינו דקאמר תנא ושייר, וקאמר מאי שייר דהאי שייר, פ"ק דב"ק (י' ע"א) גבי חומר בבור מבשור, וכן גבי (שם ט"ו ע"א) מה בין תם למועד, ויש לדקדק בריש יבמות גבי חמש עשרה נשים, ובריש קידושין גבי האשה נקנית בשלשה דרכים, ומדקדק מניינא למעוטי מאי, וכן גבי [שבת ע"ג ע"א] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת דייק מניינא למעוטי מאי, ויש תימה דבלא מניינא יש לנו לומר דדוקא קאמר, דאם לא כן מאי שייר דהאי שייר, דהא בכל הני לא ממעט אלא אחד, וגם לא מצי למימר [דביבמות שייר תרתי, צרת ממאנת וצרת איילונית] דלא שייר אלא חדא או צרת ממאנת או צרת איילונית מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ונראה דאי לאו מניינא מצינן למימר דהך או הני דתני ליה תנא, אע"פ שיש אחת או שתים או יותר דלא תני, אבל הנך דקתני חומר בבור מבשור, וכן גבי מה בין תם למועד, וכן כל כיוצא בזה, משמע דדייק בלישניה והוי כמו הלכות ולא פירש הלכותיו למבין, מניינא הוי כמו הנך דלעיל, דכיון דתני מניינא ויליף במניינא, איצטריך לומר הכי דאיכא תרי שיורי, כדמשמע בנזיר פרק ג' מינין (ל"ח ע"ב) מתיב רב פפא ר' אליעזר אומר נזיר ששתה עד אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול ענבים ושתה חייב חמש, אי הכי לילקי שש מכל אשר יעשה מגפן היין, תנא ושייר, ומאי שייר דהאי שייר שייר לא יחל דברו, והא דמקשה פ"ק דקידושין (ה' ע"ב) על מילתיה דרב הונא דאמר חופה קונה, שלש תנן ארבע לא תנן, פריך מכח מאי שייר דהאי שייר. גם מאותה סוגיא משמע דהיכא דליכא מניינא לא שייך למיפרך מאי שייר דהאי שייר, משום דלא דייק ומשייר שפיר אפילו דבר אחד, מדקאמר בתר הכי אלא אמר פפא לא תני מידי חמש, משמע כיון דלא תנא מניינא אלא תנא על כל אחד לא מצי למיפרך מידי, ליתני לוקה מכל אשר יעשה. כל זה חשבתי ונראה בעיני שיטת הספר כך, וה' ברוך הוא יאיר עינינו בתורה ובמצות. והיכא דתנא מניינא איכא למאן דאמר דלא נחית לשיורא, פי"א דתרומות (מ"ב) גבי ושאר כל מי פירות של תרומה רבי אליעזר מטמא משום משקה אמר ר' יהושע לא מנו חכמים ז' משקין כמוני פטמים אלא אמרו ז' משקין טמאין ושאר כל המשקין טהורים, עכ"ל, ודוק.
<h2>דף יז:</h2>
מצינו איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה ריש נדרים (ג' ע"א) גבי ידות, פרק שני דבבא קמא (י"ז ע"ב) גבי קתני שן דחיה וקתני שן דבהמה, פרק ה' דזבחים (דף מ"ח ע"א) גבי מכדי צפונה בעולה כתיב וכו'.
<h2>דף ל.</h2>
מצינו בלשון משנה על רבי הא דידיה הא דרביה פ' המניח גבי בור ברשות הרבים, נראה אע"פ שרבי סדר המשניות, היו סדורות קודם לכן אלא שסתם הילכתא, וגם על פי עשרים בני תלמידי חכמים, זה היה אומר בכה וזה היה אומר בכה, והוא בחר את אשר ישר בעיניו, אבל המשנה והמסכתא לא זזה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה, וראיה מהא דסוף כלים דתנן, אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, שמתחלת אבות הטומאות ומסיימת אפרכסת זכוכית טהורה, ואם רבי סדר המשנה ושינה סדר הקדמונים, היאך אמר ר' יוסי הכי, והלא היה קודם שסדר רבי המשנה ומאין היה לו לדעת איך יתחיל רבי ואיך יסיים, ושמא כוונת הראשונים היה להתחיל בטומאה כי כל הסדר מדבר לענין טומאה ולסיים בטהרה, וזה היה דרך הקודמים לרבי ואח"כ הלך רבי בדרכם, וראיה לזה כי גם התוספתא מתחלת גם כן בטומאה, חומר בשכבת זרע מבשרץ, ומסיימת בטהרה, האולד והקולמוס והמשקולת והעוברות והכן והכנה של זכוכית טהורין, מכאן היה נראה שגם בעלי התוספתא לכך נתכוונו. נראה דרבי אע"פ שסדר המשנה לא הוסיף ולא גרע מלשון המקובל לו, מהא דפירקא קמא דיבמות (ט' ע"א) דקאמר, אמר ליה לוי לרבי מאי איריא דתני ט"ו לתני י"ו, ולא קאמר מאי איריא דתניתא ט"ו תיתני י"ו, משמע דמקשה למשנה ולא לרבי, ועוד מדקאמר ובפלוגתא לא קמיירי ולא קאמר ובפלוגתא לא איירינן, שמע מינה כדמפרשינן שרבי תנא סדר שקיבל אלא תיקן הלכה ע"פ ההסכמה, וכן הבאתי ראיה מהא דסוף מס' כלים דקאמר ר' יוסי, אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, והלא רבי אחר ר' יוסי היה והיאך ידע ר' יוסי סדר המשנה, כבר כתבתי זה ודחיתי קצת זאת הראיה, אבל האמת כן הוא.
<h2>דף לה:</h2>
מצינו דקרי רישא דומיא דסיפא אע"ג דלא דמי לגמרי, כי הא דשלהי המניח (ב"ק ל"ה ע"ב) דמוקי רישא דניזק ברי ומזיק שמא, וסיפא מזיק ברי וניזק שמא, וקאמר התם ברי ושמא שמא וברי חדא מילתא היא.
<h2>דף לט.</h2>
מצינו בלשון משנה לשון שוה ואין ביאורם אחד, והם שני דברים, כמו שור חרש שוטה וקטן שנגח, דמתניתין פרק ארבעה וחמשה (ב"ק ל"ט ע"א) דאמר חרש שוטה וקטן שנגח מעמידין להם אפוטרופא, וכן בברייתא בהאי פירקא (שם ע"ב) שור חרש שוטה וקטן רבי יעקב אומר משלם חצי נזק, וכן בתר הכי שור חרש שוטה וקטן שנגח ר' יהודה מחייב ר' יעקב אומר חצי נזק, ר"ל שור של חרש שוטה וקטן ולא שהשור עצמו חרש שוטה וקטן, ובפרק הפרה (שם נ"ב ע"א) איתא במתניתין החופר בור בר"ה כו' נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, ר"ל שהשור עצמו חרש שוטה וקטן כדאיתא בגמרא (שם נ"ד ע"א) מאי שור חרש שוטה וקטן אילימא שור של חרש שוטה וקטן כו' א"ר יוחנן שור שהוא חרש שוטה וקטן, אע"ג דרב מוקי לה שור של חרש שוטה וקטן מ"מ אשכחנא דלישנא משתמע כן מדלא פרכינן לר' יוחנן מידי שור שהוא חרש קתני. פרק כל התדיר (זבחים צ"א ע"ב) גבי מותר שמן, אמר ר' שמעון אם ראית שמן, איתא בגמרא אלא לאביי קשיא רישא, תנא רישא אטו סיפא, בשלמא סיפא תנא משום רישא, רישא מי תני משום סיפא, אין במערבא תנא רישא משום סיפא. גם שם בדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרה קמפלגי, וכבר כתבתי מזה.
<h2>דף מב:</h2>
פעמים נקט בברייתא דרשא מחד קרא, ולא מהך קרא נפקא לן הך דרשא אלא מקרא אחרינא, ונקט האי קרא משום דמסתבר טפי, כדפ"ק דבבא קמא (ט"ו ע"א) תנא דבי ר' יוסי הגלילי והמית איש או אשה כו', והך דרשא דהשוה נפקי לן (שם מ"ב ע"ב) מכי יגח שור את איש או את אשה וכל הפרשה קאי עלה, וכן גבי והתעלמת דריש זקן ואינו לפי כבודו נפקא לן מלא יהיה בך אביון, ודריש מקרא דוהתעלמת [ב"מ ל' ע"א].
<h2>דף נ:</h2>
כל היכא דתני הכל לדרשא, וכולהו מייתי בריש ערכין, אבל היכא דתני כל, פעמים דריש מיניה ופעמים לא דריש מיניה, כל הנשים דיין שעתן [נדה ג' ע"א] דריש לאפוקי מדר' אליעזר דאמר ד' ותו לא, כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [שבת ס"ח ע"א], כל מקום שאין מכניסין בו חמץ דריש להו בגמרא [פסחים ח' ע"א] וכן כל המטמאים באהל המת שחלקן והכניסן לתוך הבית [אהלות פ"ג מ"א] כל הזבחים [זבחים ב' ע"א], כל המנחות שנקמצו [מנחות ב' ע"א] כל התדיר מחבירו [זבחים פ"ט ע"א], וחדלו לספור כי אין מספר דלא דריש כל לאתויי מאי, דהאי כללא לאו דוקא שאין למדין מן הכללות [ערובין כ"ז ע"א] וכל שכן שאין אומרים כל לאתויי מאי. אבל צריך לדקדק על אותם דדייק בהם לישנא דכל, ושמא כל שהוא אוכל ונשמר לאו מלישנא דכל אלא מלשון שהיה לו לומר כל שהוא נאכל ונשמר, וכל הנשים דיין שעתן דייק ליה מן ה' דהנשים, דהיה לו לומר נשים, דהנשים משמע נשים הידועות, מלבד אותן ד' נשים דר' אליעזר, וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ מיותר דהא תנא בהך בבא, ולמה אמר שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ, משמע הא מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, והרבה כל דלא דריש כלל, כל היד המרבה [נדה י"ג ע"א], אולי נקט כל משום דבאנשים תקצץ, ובכל מקום יש לדקדק למצוא טעם בזה או כיוצא בזה אע"ג דאינו בא לא למעט ולא לרבות, ולא יקשה לך על מה שאני אומר דכל לא אתי לרבויי, הא דאמרינן [ב"ק נ' ע"ב] מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, בשלמא לשמואל אמר כל לאתויי כו' אלא לרב כל לאתויי מאי, משמע דכל אתא לרבויי, לאו מלשון כל אלא מלשון המשנה קא פריך מהאי לישנא ומה היא למדה מבור, ומשמע מלשון שאין למדין מבור דבר חוץ מבור, ואדרבה מכאן אתה למד שאין אנו מרבין דבר מלשון כל שהרי אין אנו למדין לשמואל אלא דבר אחד ואין זה מלשון כל כדפירשתי וכן בפ"ב דיומא (פ"ד ע"ב) דאמר וכל ספק נפשות דוחה שבת, מאותו בא לרבות משום דכבר השמיענו בחד דוכתא דספק נפשות דוחה, צ"ל דכל ספק נפשות אתא לטפויי דבר דלא ילפינן מיניה.
<h2>דף נב.</h2>
מצינו בלשון משנה לשון שוה ואין ביאורם אחד, והם שני דברים, כמו שור חרש שוטה וקטן שנגח, דמתניתין פרק ארבעה וחמשה (ל"ט ע"א) דאמר חרש שוטה וקטן שנגח מעמידין להם אפוטרופא, וכן בברייתא בהאי פירקא (ל"ט ע"ב) שור חרש שוטה וקטן רבי יעקב אומר משלם חצי נזק, וכן בתר הכי שור חרש שוטה וקטן שנגח ר' יהודה מחייב ר' יעקב אומר חצי נזק, ר"ל שור של חרש שוטה וקטן ולא שהשור עצמו חרש שוטה וקטן, ובפרק הפרה (נ"ב ע"א) איתא במתניתין החופר בור בר"ה כו' נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, ר"ל שהשור עצמו חרש שוטה וקטן כדאיתא בגמרא (נ"ד ע"א) מאי שור חרש שוטה וקטן אילימא שור של חרש שוטה וקטן כו' א"ר יוחנן שור שהוא חרש שוטה וקטן, אע"ג דרב מוקי לה שור של חרש שוטה וקטן מ"מ אשכחנא דלישנא משתמע כן מדלא פרכינן לר' יוחנן מידי שור שהוא חרש קתני. פרק כל התדיר (זבחים צ"א ע"ב) גבי מותר שמן, אמר ר' שמעון אם ראית שמן, איתא בגמרא אלא לאביי קשיא רישא, תנא רישא אטו סיפא, בשלמא סיפא תנא משום רישא, רישא מי תני משום סיפא, אין במערבא תנא רישא משום סיפא. גם שם בדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרה קמפלגי, וכבר כתבתי מזה.
<h2>דף סא.</h2>
מצינו תנא דחשיב מלמעלה למטה, גבי יום תקופה גומר שהתנא נקט י"ז ט"ז ט"ו י"ד, וכן בכמה דוכתין.
<h2>דף סב:</h2>
מצינו דקאמר תנא ושייר, וקאמר מאי שייר דהאי שייר, פ"ק דב"ק (י' ע"א) גבי חומר בבור מבשור, וכן גבי (שם ט"ו ע"א) מה בין תם למועד, ויש לדקדק בריש יבמות גבי חמש עשרה נשים, ובריש קידושין גבי האשה נקנית בשלשה דרכים, ומדקדק מניינא למעוטי מאי, וכן גבי [שבת ע"ג ע"א] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת דייק מניינא למעוטי מאי, ויש תימה דבלא מניינא יש לנו לומר דדוקא קאמר, דאם לא כן מאי שייר דהאי שייר, דהא בכל הני לא ממעט אלא אחד, וגם לא מצי למימר [דביבמות שייר תרתי, צרת ממאנת וצרת איילונית] דלא שייר אלא חדא או צרת ממאנת או צרת איילונית מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ונראה דאי לאו מניינא מצינן למימר דהך או הני דתני ליה תנא, אע"פ שיש אחת או שתים או יותר דלא תני, אבל הנך דקתני חומר בבור מבשור, וכן גבי מה בין תם למועד, וכן כל כיוצא בזה, משמע דדייק בלישניה והוי כמו הלכות ולא פירש הלכותיו למבין, מניינא הוי כמו הנך דלעיל, דכיון דתני מניינא ויליף במניינא, איצטריך לומר הכי דאיכא תרי שיורי, כדמשמע בנזיר פרק ג' מינין (ל"ח ע"ב) מתיב רב פפא ר' אליעזר אומר נזיר ששתה עד אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול ענבים ושתה חייב חמש, אי הכי לילקי שש מכל אשר יעשה מגפן היין, תנא ושייר, ומאי שייר דהאי שייר שייר לא יחל דברו, והא דמקשה פ"ק דקידושין (ה' ע"ב) על מילתיה דרב הונא דאמר חופה קונה, שלש תנן ארבע לא תנן, פריך מכח מאי שייר דהאי שייר. גם מאותה סוגיא משמע דהיכא דליכא מניינא לא שייך למיפרך מאי שייר דהאי שייר, משום דלא דייק ומשייר שפיר אפילו דבר אחד, מדקאמר בתר הכי אלא אמר פפא לא תני מידי חמש, משמע כיון דלא תנא מניינא אלא תנא על כל אחד לא מצי למיפרך מידי, ליתני לוקה מכל אשר יעשה. כל זה חשבתי ונראה בעיני שיטת הספר כך, וה' ברוך הוא יאיר עינינו בתורה ובמצות. והיכא דתנא מניינא איכא למאן דאמר דלא נחית לשיורא, פי"א דתרומות (מ"ב) גבי ושאר כל מי פירות של תרומה רבי אליעזר מטמא משום משקה אמר ר' יהושע לא מנו חכמים ז' משקין כמוני פטמים אלא אמרו ז' משקין טמאין ושאר כל המשקין טהורים, עכ"ל, ודוק.
<h2>דף ע.</h2>
מצינו במשנה דקאמר הרבה דברים וקאמר תנא פלוני פוטר בשני אלו, ולא אתא לאפוקי כל הנך דמפרש ת"ק אלא מצינו דפליג עליה יותר משני אלו, גבי מתניתין פרק מרובה (שם ע' ע"א) גנב (וטבח) [ומכר] בשבת גנב (וטבח) [ומכר] לע"ז, גנב וטבח ביוה"כ, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם ד' וה', גנב וטבח לרפואה ולכלבים, השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה משלם ד' וה', ור' שמעון פוטר בשני אלו, ופריך בגמ' (ע"א ע"ב) ומי מצית מוקמת לה כר"מ ולא כר"ש והא קתני סיפא ר"ש פוטר בשני אלו, לאו מכלל דבכולה מתניתין מחייב, א"ל כי קתני ר"ש פוטר בשני אלו לאפוקי לרפואה ולכלבים דלא פליג, פירוש ושני אלו (לא) קאי אסיפא למעוטי שארא דסיפא, אבל ארישא יתכן דפליג במקצתן.
<h2>דף עא:</h2>
מצינו בברייתא וחכמים פוטרים דלא קאי אכל מה דאיתא בברייתא, בריש פרק מרובה (ב"ק ע"א ע"א) דקאמר בברייתא שם, גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים, וקאמר בתר הכי, בשלמא למאן דאמר דאורייתא משום הכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן בשבת, אשארא וכו'.
<h2>דף צד.</h2>
היכא דאשכח שלשה תנאים ודעת שלישית לא כמר ולא כמר, נקרא דעת שלישית ואין זו הכרעה, כי הא דכל הנשים דיין שעתן מחלוקת ב"ש וב"ה. וכיוצא בזה פ' הגוזל עצים (ב"ק צ"ד ע"א) גבי יאוש קונה בריש פירקין אמר ליה רב פפא ואיכפלו כל הני תנאי לאשמועינן כב"ש, א"ל הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, כאן מפרש להדיא שיטת התנאים יותר מאשר כתבתי מהא דשידה. ור' אליעזר דאמר [נדה ז' ע"א] ד' נשים, אין זו הכרעה, וכי הא [עדיות פ"א מ"ג] דמלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה עד וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אבל כשהשלישי ס"ל כחד מינייהו לגמרי [ברכות מ"ג ע"א], או כחד מינייהו בדבר אחד, במה דסבר כחד מינייהו הלכה כמותו דהוה ליה מכריע באותו דבר שהם שנים כנגד אחד והויא הכרעה, כמו כף מאזנים שהשנים מכריעין האחד כי הא דתניא [ב"מ כ"ד ע"ב] הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ור' חנינא מתיר, אמר רבי נראים דברי ר' יהודה כשמצאן באשפה ודברי ר' חנינא כשמצאן בבית, לפי מאי דס"ד מעיקרא דהוה רבי מכריע, הלכה כרבי יהודה כשמצאן באשפה וכרבי חנינא כשמצאן בבית, אבל לפי מאי דמסיק רב נחמן בר יצחק בפירקא קמא דחולין (י"ב ע"א), רבי לא הוי מכריע והוי דין אחר, מיהו הדין כן הוא אי אשכחן כדס"ד מעיקרא דרבי פליג עלייהו.
<h2>דף צד:</h2>
מצינו משנה שאינה נשנית אלא לאותו דור, גבי הוי רץ למשנה, דאמרינן פרק אלו מציאות (ב"מ ל"ג ע"ב) בימי רבי נשנית משנה זו, וכן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ג ע"ב) קאמר בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, וכן צ"ל גבי גזילות דאמרינן בריש סנהדרין דדנין בגזילות ומחזירין הגזילה על פי בית דין, והא דגזילות וחבלות [ב"ק צ"ד ע"ב] אין מקבלין מהם והמקבלין אותן אין רוח חכמים נוחה הימנה, וצריך לומר דבימי רבי נשנית משנה זו, לא לפניו ולא לאחריו.
<h2>דף צה.</h2>
פעמים מקשה מתנא לתנא אע"פ שאין שם התנא נזכר במשנה אלא סתם נשנית, מפני שמצינו אותו תנא דאית ליה הך סברא ומסתמא הוא אמרה, כי הא דפרק הגוזל עצים (ב"ק צ"ה ע"א) תא שמע חמשה גובין מן המחוררין עד מאן שמעת ליה דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא רבי מאיר וקתני וכו', וכזה מצינו הרבה בתלמוד.
<h2>דף צו:</h2>
זה הכלל לאתויי כי הא דבפרק הגוזל (ב"ק צ"ו ע"ב) זה הכלל כל הגזלנין כו', וקאמר בגמרא זה הכלל לאתויי מאי, לאתויי הא דרבי אלעזר וכו', ואין להקשות בזה וכיוצא בזה רבי אלעזר מתניתין אתא לאשמעינן, דהא מתניתין לא מיפרשא ולא ידענא זה הכלל לאתויי מאי אי לאו דרבי אלעזר. מצינו אמורא דפסיק כיחידאה ומתרץ דאשכח תרי ברייתות דפליגי אמתניתין וסמי חדא מקמי תרתי ברייתות, פרק הגוזל עצים (שם) א"ר חיננא בר אבדימי משמיה דרב הלכה כר' מאיר, שבקת רבנן ועבדת כר"מ, ומשני משום דברייתא איפכא תני, ורב שביק מתניתין ועביד כברייתא וכו', ולרב מ"ט איפוך מתניתין מקמי ברייתא אדרבה ניפוך ברייתא מקמי מתניתין, אמרי רב נמי מתניתין איפכא אתנייה, איבעית אימא כי לא ניפוך חדא מקמי חדא, חדא מקמי תרתי ניפוך, דתניא המחליף פרה בחמור וילדה וכו'.
<h2>דף קב.</h2>
וכדרך הזה לא זו אלא אף זו, שמע התנא שאמר לשון ראשון וכתבו, ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול יותר ונראה בעיניו וכתבו כלשון התנא ההוא, אף על פי שלשון התנא הראשון אינו צריך לא רצה לסלקו ממשנתו, וכן זו ואין צריך לומר זו, שמע בראשונה לשון שני וכתבו אע"פ שאינו צריך כלל, למען כי רצה לכתוב דברי התנאים אשר קבץ ואסף, ובפרט הדברים אשר נראו אל רוב החכמים הנקבצים שם. וכיוצא בזה איתא פ"ק דקידושין (כ"ה ע"א) אלא רבי אומר סירוס ולא מיבעיא לשון, בן עזאי אומר לשון אבל סירוס לא, ומאי אף, אקמייתא, אי הכי נקדמיה דבן עזאי ברישא, תנא שמעה לדרבי וקבעה ושמעה לדבן עזאי וקבעה ומשנה לא זזה ממקומה, וכן לא זו אף זו וזו ואין צריך לומר זו למבין. ונראה שכתב הך דאין צריך לומר זו על דרך אלו ואלו דברי אלהים חיים כדאיתא פרק קמא דעדיות (מ"ו), למה נכתבו דברי יחיד בין המרובים לבטלה וכו' עד שאם יאמר אדם דבר זה שמעתי אומרים לו דברי יחיד שמעת, כך, כתב לשון השני שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין, יאמרו בלשון התנא ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת, או שמא יסמכו על אותו לשון שני כדרך שכתב בעדיות (שם מ"ה) שאם יראו וכו' עד יסמכו עליו, ואולי גם בענין לא זו אף זו לא רצה לסלק הלשון הראשון אע"פ שאינו צריך. ועל הדרך הזה סתם ואחר כך מחלוקת ומחלוקת ואחר כך סתם. וכן הא דאמר ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי, וקאמר רבי ראה דברי פלוני וסתמה וקאמר רבי סתמא אחרינא אשכח עד ומשנה לא זזה ממקומה, שמע זו מפי חכם אחד והדר שמע אחרת מפי אחר וסתמה.
<h2>דף קה:</h2>
פעמים מקשה למה לי סיפא מרישא שמעינן לה, ומתרץ זו ואין צריך לומר זו, וזה מדוחק, עי' לקמן בסוף החלק ותמצא טעם בזה. פעמים דקאמר תנא סיפא לגלויי רישא. במה דברים אמורים לעולם לחלוק. אימתי פעמים לחלוק פעמים לפרש.
<h2>דף קו.</h2>
מצינו אמורא מפרש משנה וברייתא וליה לא סבירא ליה לעיל (סימן ע"א), כך מצינו אמורא מפרש דברי אמורא ליישב ברייתא אע"ג דלא סבירא ליה, כי הא דבפרק הגוזל (ב"ק ק"ו ע"א) גבי א"ר הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור, יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתתא, איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן היכן פקדוני כו' עד לא קשיא כאן בקפץ כאן בשלא קפץ, אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך, אמר ליה לפרושי לדרב, דרב הכי מתרץ למתניתין.
<h2>דף קטז.</h2>
היכא דאשכח שלשה תנאים ודעת שלישית לא כמר ולא כמר, נקרא דעת שלישית ואין זו הכרעה, כי הא דכל הנשים דיין שעתן מחלוקת ב"ש וב"ה. וכיוצא בזה פ' הגוזל עצים (ב"ק צ"ד ע"א) גבי יאוש קונה בריש פירקין אמר ליה רב פפא ואיכפלו כל הני תנאי לאשמועינן כב"ש, א"ל הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, כאן מפרש להדיא שיטת התנאים יותר מאשר כתבתי מהא דשידה. ור' אליעזר דאמר [נדה ז' ע"א] ד' נשים, אין זו הכרעה, וכי הא [עדיות פ"א מ"ג] דמלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה עד וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אבל כשהשלישי ס"ל כחד מינייהו לגמרי [ברכות מ"ג ע"א], או כחד מינייהו בדבר אחד, במה דסבר כחד מינייהו הלכה כמותו דהוה ליה מכריע באותו דבר שהם שנים כנגד אחד והויא הכרעה, כמו כף מאזנים שהשנים מכריעין האחד כי הא דתניא [ב"מ כ"ד ע"ב] הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ור' חנינא מתיר, אמר רבי נראים דברי ר' יהודה כשמצאן באשפה ודברי ר' חנינא כשמצאן בבית, לפי מאי דס"ד מעיקרא דהוה רבי מכריע, הלכה כרבי יהודה כשמצאן באשפה וכרבי חנינא כשמצאן בבית, אבל לפי מאי דמסיק רב נחמן בר יצחק בפירקא קמא דחולין (י"ב ע"א), רבי לא הוי מכריע והוי דין אחר, מיהו הדין כן הוא אי אשכחן כדס"ד מעיקרא דרבי פליג עלייהו.
